כאב
אין אדם שלא כואב,
הכאב הוא חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו,
הוא חלק מיופיים
וחלק מהיותנו עם גוף,
כך שקיום אנושי עובר דרכו.
שמפרידים את האותיות במילה כאב
אפשר לקרוא אותה כ- אב.
בעצם -כמו אבא.
לפעמים זה כואב שמפרידים,
אבל זה גם החלק שמגדל
ומורה לנו את הדרך.
ולכל אחד יש את היחסים המסוימים איתו
ואת הדרך אותה הוא צריך לעבור.
לא ניתן להימנע ממנו,
גם אם נברח או נלך בשביל צדדי,
נפגוש בו שוב ושוב באיזשהי דרך,
כיוון שהוא מופנם.
לכן כמה חשוב לוודא שמה שמופנם
גם אם הוא כואב
הוא גם זז, נע ומצמיח.
המנגינה של הסטודיו
הסטודיו הוא כמו רחם.
הוא מרחב מוגן, בטוח, שמתרחשים בו כל מיני מיקרו תהליכים. לפעמים התהליכים האלה נראים לעין ולפעמים גם לא, וצריך להיות ממש מכווננים עם כל החושים כדי לקלוט ולהרגיש.
יש רגעים שאני מוצאת את עצמי מקשיבה לקולות בסטודיו, לצלילים של תהליכי היצירה. צלילים של משיכת המכחול הרטוב, של הנעיצה, שבירה, חיתוך. בעצם לסטודיו יש מנגינה שמתנגנת, ולפעמים זו מנגינה סוערת ולפעמים שקטה היכולה להיות מורכבת מחלקים של יצירה ובניה, לצד רגעים של כאב, של פירוק.יש גם וגם, שהקבוע הוא בעיקר השינוי.
החוויה של להיות בעמימות, לא לדעת מה נפגוש או נחווה בפעם הבאה, משקפת בצורה כל כך ברורה את השבר והחוסר וודאות שכולנו בעצם חווים בדרך כזו או אחרת בתקופה הזאת של המלחמה. וכמטפלים ומטפלות, כמה חשוב להחזיק ביחד מרחב של עמימות ואיכשהו לייצר מיכל ראוי לכל מה שמגיע.
ככל שאני במרחב הזה, אני חשה ומרגישה שיש בתוך כל חוסר הודאות והליניאריות- סדר, ממש כמו בתורת הכאוס שבמורכבות הרבה שלה הופכת את החיזוי של דברים למשימה כמעט בלתי אפשרית, אבל שופכת אור על הגבול הדק הזה בין הסדר לכאוס.
בעצם היצירה היא הקבוע, ולכל אדם שמגיע לסטודיו יש את המהלך הפרטי שלו מולה.
היא פוטנציאל להתממשות של משהו במרחב. משהו שיכול לסמל משהו פרטי עבור האדם עצמו או תהליך המשכי שיכול לאפשר רצף, וגם את החוסר כשלא מתרחשים תהליכי יצירה כלל ועוד.
הרוח והחומר משתקפים זה בזה, וזוהי כוחה של האומנות. הקיום של מרחבים כאלה שיכולים להכיל את כל הגם וגם הזה, והאפשרות להיות בביטוי עצמי יצירתי ואותנטי, זה כשלעצמו יוצר תקווה בתוך החושך.
יש דברים שאנחנו לא מבינים, ואני חושבת שזה ייקח עוד זמן עד שנעבד את כל הדבר הזה שקרה לנו כמדינה.
אני רק מקווה ומאחלת לנו שהלבבות שלנו יתאחו מחדש ונוכל למצוא מזור ולהמשיך לצמוח.
דרך הגוף
מה אם היינו יכולות/ים לשחרר חוויות ישנות דרך הגוף,
ואיך האומנות עוזרת לנו להתחבר מחדש לתחושות בכאן ועכשיו?
סנסומוטוריות, חיבור בין החושים לתנועה,
היא בדיוק זה !
חוויות חושיות שמעוררות תגובות פיזיות.
התהליך הזה מתחיל כבר בגיל הרך, כשאנחנו לומדות/ים על העולם דרך הגוף.
כל מגע שלנו עם הסביבה המזמין חיוך, תנועה, או מצמוץ, הוא תגובה חושית-תנועתית שמבנה את העולם הרגשי שלנו.
אם כך, התודעה שלנו היא תודעה מבוססת גוף, ואפשר לתאר לעצמנו- כמה הגוף זוכר.
חלק מהזכרונות נעימים וחלק פחות, ולפעמים, הגוף שומר זיכרונות שאנחנו לא מודעות/ים אליהם, אבל הם משפיעים על התחושות וההתנהגויות שלנו.
אז איך אפשר להתחבר לגוף מחדש?
כאן נכנסת האומנות.
מגע בחומרים שונים כמו מגע קר, חם, יבש או רטוב, יכולים לעורר בנו חוויות חושיות שמחזירות אותנו לתחושות גופניות ששכחנו. העבודה עם חומרים ותנועה יכולה לעזור לנו לפתח מודעות חדשה לגוף, להרגיש את מתח השרירים, את קצב הנשימה, למצוא את המקצב הפנימי שלנו ולהתחבר לעצמנו מחדש.
אהבה ביחסים פוסטמודרניים
מה זאת אהבה?
התפיסה הפוסטמודרנית למה זאת אהבה, איך מבטאים אותה, מה המופעים שלה, מה טיבה, בנויים על יסודות ההגשמה והאהבה העצמית שלא בהכרח יוצאת מעצמה למישהו אחר. כמו יש איזשהו רצון לפתור את הדיסוננס של החיים על ידי אשליה של להרגיש יותר ״קיים״ ממישהו אחר. יש שמנסים להידמות לאלוהים, ויש העולים על במות, כאשר במות יכולות להיות מכל הסוגים, שלכל אדם יש את הר סיני שלו. הרצון להשפיע, להנכיח את הקיום שלנו זהו טבע אנושי, שחלק מהאנשים במבנה נפשם זקוקים יותר לתחושת הריחוף כאשר הם מנופפים בידם אל ההמון, וחלקם זקוקים להכרה עם עולמם הפנימי באמצעות יחסים. ולפעמים זה ממש פשוט בהרבה יותר ואנשים מבקשים להיות מוקפים באהבה.
ואיך נדע מה זאת אהבה, או מהם המבנים העמוקים ביותר של נפש האדם הנבנית על יסודות תרבותיים וחברתיים. כיום היסודות הקפיטליסטיים, תחרותיים, פטריארכליים, מנותקים. הניתוק הוא כל כך גדול, כי להרגיש זה כואב מידי, להיות מובלע, מוצף או בכלל להיות רגיש ונוכח בהוויה המנותקת, הפוסט-טראומטית, שלא תמיד מתאפשר להתחבר לעמוק ביותר או להבחין בגוון העדין ביותר, היא לפעמים קשה מנשוא לנפש. ההתרגלות לקהות החושית והרגשית, היא להימצא בהימנעות, בריחה ובניתוק.
כל סטייה או חריגות הכי קטנה ממבנים אלו, משסעת את עולמם הפנימי של אנשים הנמצאים בשולי החברה, ומוקיעה את המעיזים להרגיש ולחשוב. בחקירת עולם החומר דרך החושים, יש הבנה מה קורה בחומר. ילדים מגיעים עם המגע הישיר הזה לעולם. המציאות החושית קהה למבוגר אותה ילד חווה, שעבורו זוהי המציאות הממשית.
ואם נחזור לאהבה, יש את המשפט הידוע: ״אם לא תאהב את עצמך, לא תוכל לאהוב מישהו אחר״.
זוהי בסיס תפיסת האהבה כפי שאנחנו מכירים היום, אך מי שמלא אהבה רק לעצמו לא תמיד פנוי רגשית לראות את האחר. יש צורך בהבחנה עצמית, בטחון עצמי וקבלה, כשביטוי האותנטיות האישית מסייע ביצירת המקום הזה. בעצם בבסיס האהבה למישהו אחר עומדת הבנת הגבולות העוברים בין שניהם, ידיעה של נקודות החיבור וגם השוני, ותחושת הביטחון העצמי בהם. אלו מאפשרים נפרדות ביחסים שמביאה איתה את הראייה העמוקה ביותר מיהו הצד השני, ולא כדמות שהולבשה עליה חלקיקי האידיאל, הרצונות, הפחדים, הציפיות, האכזבות, המאוויים, כישות שאמורה לספק את כל צרכינו. תהליכי ההתקשרות, והספרציה אינדיבידואציה כרוכה בהחזקת שתי הקצוות של יחד ולחוד וליישב את ה״הסתירה״ ביניהם.
במהלך ההיסטוריה הסימביוזה האנושית הופיעה בתצורת הקומוניזם שלא צלח בהתאמה לנפש.
לעומת זאת כיום העולם המערבי עשה תהליכי נפרדות, אבל לא נפרדות מתוך תהליכי ספרציה מלאים, אלא מתוך החשש מהסימביוזה. החשש והפחד להיבלע או לא להרגיש משמעותי, דוחף את הנפש לקצה השני, לתחרותיות, להרגשה שאחד בא על חשבון השני, ולהיאחזות האינדיבידואלית במופעה הקיצוני ביותר שהובילה את האנושות לבדידות קיומית יותר מאי פעם. הפנדמיה היא רק המופע החיצוני לתהליכים פנימיים אותם העולם המערבי חווה.
הבדידות הקיומית היא כאן כדי להשאר, ולא במובן הפסימי, אלא כאקסיומה קיומית. בכוחותיה החיוביים היא חלק בסיסי בקבלה של היותנו נפרדים מהאחר המניעה אותנו לחיפוש אחר המשמעות, אך יש ביכולתה להפוך לניתוק במידה ולא התרחשה הפנמה של יחסי ״אובייקט״ (סובייקט) שלמים. ואיך תתרחש מלכתחילה הפנמה של יחסי סובייקט שלמים, בריאים, אוהבים במציאות החסרה? חינוך הנפש הוא חשוב, אבל הוא לא יכול לבוא במקום חוויית יחסים מיטבית המאפשרת הכרה. בבניית יחסים נוצרות אדוות, וזה חוזר לרצון להיות אינסופיים. כמו בבסיס הרצון להידמות לאל, לעלות על אותה הבמה, להקדיש את חיינו ולו במעט לתרומתנו לעולם. על ההשפעה שלנו וההשפעה של האחר עלינו, שרוחנו תמשיך להתקיים גם שאנחנו כבר לא.
הבחירה באיזה סוג של השפעה - מצריכה לקיחת אחריות וממילא היא כרוכה בכאב.
מַתְּנַת הָרְגִישׁוּת
יֵשׁ אֶת מָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה,
כִּי לִפְעָמִים מָה שֶׁרוֹאִים וְגָלוּי לָעַיִן,
זֶה לֹא מָה שֶׁרוֹאִים בִּפְנִים
וְיֵשׁ
גַּם אֶת מָה שֶׁרוֹאִים בְּדִיּוּק,
כִּי לִפְעָמִים הַדְּבָרִים
הֵם כְּמוֹ שֶׁהֵם
וְיֵשׁ גַּם אֶת מָה שֶׁקּוֹרֶה
בֵּין מָה שֶׁרוֹאִים
לְבֵין מָה שֶׁלֹּא רוֹאִים
בֵּין לְבֵין
שָׁם
אֶפְשָׁר לָחוּשׁ אֶת הַמֶּרְחָב
בֵּין הַדְּבָרִים
בֵּין הָאֲנָשִׁים
בֵּין לְבֵין
אַף פַּעַם לֹא מְשַׁקֵּר
כִּי אֵין לוֹ מִילִים
וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִרְאוֹת
אֶת שֶׁרוֹאִים
לֹא נִתָּן לְהִתְעַלֵּם
וְלֹא רָצוּי לְהִתְמוֹסֵס
מַתְּנַת הָרְגִישׁוּת
הִיא כּוֹחַ פְּנִימִי,
לְהַמְשִׁיךְ לְהִתְאַמֵּן
כְּדֵי לְהָבִיא זֹאת נָכוֹן
נְתִינָה עִם גְּבוּל.
לֹא רַק לְעַצְמִי,
לֹא רַק לָאַחֵר
אֶלָּא לְמָה
שֶׁבֵּין לְבֵין.
תרפיה של הראייה
מצבה של הנפש תלוי באיכות מודעותה החזותית, כלומר בדרך הראייה שלה את חייה ועולמה.
חלק ממה שמרכיב את הראיה שלנו זוהי ההתייחסות והשימוש בשפה הקונקרטית היומיומית שכולנו הסכמנו עליה- מילים. נדמיין ילד שמשחק בחול, הוא מרגיש את החול החמים בין אצבעותיו, נשרט קלות, השמש תוך כדי מלטפת את פניו, רוח קלילה. התרגשות ושמחה מתוך המשחק. ואז שואלים אותו, איך היה לך בגינה? והוא עונה- ״כיף״.
זה אבסורד שהמילה ״כיף״ מסכמת לו את כל החוויה,
למעשה אין לו יכולת להעביר את כל החוויה הפנימית שהוא חווה במילים,
המילים מצמצמות לו את החוויה.
לפעמים מילים נראות לי כמקור לבעיות, לחוסר הבנה, לכשלים בתקשורת, או במאמץ מסורבל שכרוך בלמצוא
את הניסוח המתאים או המדוייק, שיתאר הרגשה תחושה או חוויה פנימית, ואז נפער פער בין הפנימי לחיצוני.
חוסר היכולת שלנו להנכיח את החוויה שחווינו באופן מלא, לא אחת גוזרת עלינו להרגיש מבפנים בדידות קיומית.
ולפעמים עולה הדחף להרוס את מגדל הקלפים הקונקרטי הזה ללא יצירה של חדשים.
הדחף הזה הוא למעשה דחף לברוח ולהימנע מהבדידות באמצעות בריחה לאשליות מטאפיזיות.
בדרך כלל כאלה שמעניקות לנו הרגשה מדומה של שליטה. השפה היא חלק מהגדרות (גדר) והגבולות שיש בקיום שלנו.
הבעיות האנושיות נולדות מתוך דאגות וחרדות יסודיות שלנו, בגלל חוסר הודאות של הקיום האנושי, אבל השינויים וחוסר הודאות הם המאפיינים חיים אנושיים ולפעמים חלק מיופיים של החיים. אינני מחדשת כאן דבר, דובר על כך רבות; ויטגנשטיין, הפילוסופיה האקזיסטנציאלית ועוד. אך אמנות זהו ערוץ נוסף המאפשר לנו להנכיח את עולמנו הפנימי בלי הגדרות של השפה. אמנות היא שפה אבל היא שפה פנימית היחודית לכל אדם. זוהי שפה מופשטת, סימבולית, שבאה להנכיח בשלביה הראשונים את הקיום שלנו.
יצרתי סימן- משמע אני קיים.
ארכיטיפים של ילדות
לכולנו יש זכרונות ילדות
אפילו יש לי כמה כאלה שזכורים לי במיוחד
אני משערת שאלו זכרונות שעיצבו את התודעה שלי ואת התפיסה שלי לאיך החיים ״צריכים להיות״.
מי שדיבר על ארכיטיפים של ילדות זה הפסיכולוג קארל גוסטב יונג, הוא טוען שבנפשו של כל אחד מאיתנו מצויים כל ההיבטים של הילד שכוללים את הילד האלוהי, הבלתי נראה, הפגוע, הילד המבוגר, הילד הנטוש, התמים, הטבעי, הנצחי, והתלותי.
כל צד כזה יכול להופיע בנו בסיטואציות שונות, לפעמים אפשר להרגיש כמו ילד הפגוע, הילד הננטש וכ׳ו.. שהמכנה המשותף בין אלו זה המתח הדינמי בין תלות - לאחריות. האחריות באה לידי ביטוי בפעילות, ביוזמה, בלקחת חלק, למול התלות (כמו אצל ילדים) - התמימות או תחושת האמונה והביטחון בעולם. אלו שני ניגודים שאין אחד בלי השני, התמימות/התלות הראשונית שהייתה לנו הם אלו שמבנים את הביטחון והאמונה שלנו בעולם, למול האחריות שבאה לידי ביטוי ביוזמה והפעילות שלנו בעולם. שניהם חשובים, הזמן שבו אנו חוזרים להיות ילדים, זה הזמן שבו אנחנו משחררים, יצירתיים משחקים ונהנים, זה זמן שאנו פנויים למשחק כי יש לנו את תחושת הבטחון הבסיסית. למול העשייה, הזמן הפרודקטיבי שלנו, הפעילות שלנו בעולם אותה אנו יוזמים ולוקחים עליה אחריות.
זה בדומה למתי להבדיל את עצמנו מהכלל ומתי להשתייך או להיטמע. להיות חלק ממשהו לפעמים מצריך לקחת אחריות והתבודדות היא להיות במרחב הבטוח בעולם הפנימי. המרחב הזה שנע בין הלבד לבין היחד הוא מגוון אצל כל אחד מאיתנו. וההנעה הפנימית מושפעת מכוחות אלו שדוחפים ומניעים אותנו במשך כל חיינו במסע ההתבגרות וההתגברות .
השראה יצירה ומה שביניהם
יש משפט שאומר אין חדש תחת השמש
ואין משהו שהוא באמת שלנו
ובכל זאת
יש לפעמים איזשהו פחד לא להצליח בזכות עצמנו
או שאם נעשה משהו שדומה למשהו אחר
אז זה לא טוב, כי זה ״להעתיק״
ככה למדנו כל החיים
״הנה גם הוא עושה כמוני״
והרגילו אותנו לחשוב שזה לא בסדר
ואז צפים רגשות של קנאה.
נכון זה לא הוגן לקחת קרדיט על משהו שלא אנחנו יצרנו
אבל יש הבדל גדול בין להעתיק
לבין לקבל השראה
והצליחו לבלבל לנו בין השניים
יש בעברית כל מיני תצורות למילה השראה:
משרה -מה שגורם לתחושה, אווירה או מצב רוח.
המושרה- משהו שטבלו אותו. (או מישהו כמו טבילת ישו שחיפש אחר השראתו של אלוהים).
אך שורש המילה השראה היא- שּׁרי,
וזה לקח אותי לשרה אמנו,
בסיפורה של שרה מתקיימת בין הגר לשרה
אותה הקנאות המדוברת,
שרה הייתה עקרה ולא יכלה ללדת
ולכן הביאה את הגר לאברהם כשיפחה להוליד לו בן. התגאותה של הגר מול שרה היא שהובילה לפגיעה בה. כאמור אלו יחסים מורכבים בעלי אופי של קנאה.
עבורי זה הסימבול הקדום ליצירה והשראה.
שרה בעלת ההשראה לא יכלה ליצור בבחינת להביא ילד לעולם, לעומתה הגר הצליחה ליצור
אך ברגע שהיא התגאתה מעליה,
אז החלה תחושת הנבגדות/ניגודיות בתהליך.
אך הן בעצם לא נפרדות, הן מובנות יחד.
הרי גירוש הגר לא גירש אותה באמת,
היא כבר הופנמה אצל רחל
ולכן הצליחה לבסוף להרות.
יצירה היא סוג של ביטוי ותיעול כוחות החיים לידי הגשמה במציאות.
חלק מההנעה של תהליכי יצירה זה החיבור להשראה.
למעשה ההשראה היא הגורם המניע לפעולת היצירה.
דרך ההשראה אנחנו מבקשים להתחבר לעוצמות שלנו, לאני העליון שלנו, לכוחות שלנו, והיא נובעת מביטוי שלם ומחובר של הגוף נפש ורגש.
והחיבור ביניהם הוא זה שמביא להגשמה של הבריאה.
אינטימיות
המילה הזאת תמיד הפחידה אותי כי יש באינטימיות מימד של התגלות. האם אגלה מי אני לעולם?
איכשהו זו מילה שמעלה אסוציאציה של יחסים זוגיים או מיניים אבל לאינטימיות יש הקשר רחב בכל סוגי היחסים. אנחנו מסתובבים בציבור לבושים, מסתירים את הערום שלנו הפיזי וגם הנפשי, ובמהלך החיים לפעמים עוברים תהליך של חשיפה נפשית עצמית בפני אחרים. אינטימיות בכל סוגי היחסים, חברויות, אינטימיות זוגית ועוד היא תופעה כל כך מורכבת ותלויה בהרבה גורמים, היא חמקמקה, דינאמית, משתנה, צומחת או קמלה… וזה הפרדוקס. שלמרות שהאינטימיות צומחת על בטחון ואמון, אין באמת בטחון באינטימיות.
זהו חלק מהטבע של חוסר הודאות של החיים,
אין לדעת מה יהיה ולכן זה גם מפחיד כל כך להיחשף, להיות פגיע ולהיפגע.
אחד הדברים שקשורים להתפתחות האינטימיות היא ההיקשרות הראשונית שלנו עם ההורים ששם נבנה האמון או חוסר האמון הראשוני בעולם גם אצל אחרים וגם הבטחון שלנו בעצמנו. יש שני סוגים של פחד אודות המעבר מסימביוזה ביחסים לבין הספרציה-אינדיבידואציה, שזוהי הנפרדות.
האחד זה הפחד מהתמזגות עם האחר: זה מצב שעלול להיווצר עקב גבולות לא יציבים בין העצמי ובין האחר כך שאינטימיות מאיימת למוסס גבולות אלו. במצבים כאלה האדם עלול להרגיש שהוא נשלט, נבלע, נחנק, מאבד את עצמו וזהותו או הולך לאיבוד בתוך הזולת. אלו מאיימות ומרתיעות את האדם מליצור קשר קרוב שעשויה להיות בו אינטימיות בגלל האיום שעלול להתעורר עבורו במצבים אלה.
השני זה הפחד מאובדן היחסים: במובן מסוים, הפחד מאובדן היחסים הוא הפן המשלים של הפחד מהתמזגות עם הצד השני. כאן הפחד הוא מכך שהקשר שייווצר לא יהיה מספיק קרוב או שערכו של האדם עצמו לא יהיה מספיק בעל משקל בכדי שהאחר יישאר בתוך הקשר, ועל כן הוא נרתע מיצירה של קשרים אינטימיים שמהם הוא עלול להיפגע כאשר בהכרח הם יסתיימו.
מי שמלא בעצמו ולא יכול להכיל ולקבל את האחר או להיות באמפתיה יהיה לו קשה להיות באינטימיות. לקבל את האחר כשלם, לאהוב אותו, להבין אותו, לכבד אותו למרות ובזכות ההכרות הקרובה איתו והיכרות את החולשות שלו. קשה לחשוף את עצמנו בפני מישהו אחר שמקבל אותנו על-תנאי, בעירבון מוגבל, רק בתנאי שנעמוד בציפיות שלו למה זה חברות או מה זו אהבה. היכולת שלנו לאינטימיות קשורה גם לרמת האינטליגנציה הרגשית שלנו, ניהול הרגשות שלנו, פרופורציות נכונות, ראייה של הדברים מנקודת מבטו של האחר – אלו מיומנויות שבלעדיהן לא תוכל להתקיים אינטימיות. איפה שיהיו פרצי זעם ואיבוד שליטה – לא יכולה להתקיים אינטימיות כי קשה לבטוח במי שלא שולט ברגשות שלו.
גם ביקורתיות מונעת אינטימיות כיוון שיש תחושה שצריך להיזהר ״וללכת על ביצים״.
אינטימיות זוהי יכולת חשובה. זה מה שמאפשר לנו להיות באינטימיות עם עצמנו ועם האחר ולייצר קשרים בעלי משמעות בהם אנו אותנטיים לעצמנו ולסביבה. מצד אחד לשתף ולחשוף חלקים מעצמנו לעולם ומצד שני היכולת להכיל את האחר. ההדדיות הזאת היא שמאפשרת תנועה נפשית בריאה ביחסים.
אור וצל
במילון אחת ההגדרות השונות לצל הם ״בבואה אפלה, תחום אפל הנוצר מחסימה של האור״.
אפשר להגיד שחלק מההגדרות האלו מתייחסות להסבר הפיסיקלי של תופעת הצל, אבל כשאני חושבת על זה למילים כמו ״אפלה״ ו ״חסימה של האור״ מעלות בי אסוציאציות שהם מעבר להגדרה עצמה. האסוציאציות האלו מעוררות תחושות כמו חוסר ודאות, פחד, משהו לא מוכר או מודע או אולי איזה מפלצת שמתחבאת מתחת למיטה.
מי שהגה את מושג ״הצל״ היה הפסיכואנליטיקאי קארל גוסטב יונג. יונג טוען כי הצל זהו הצד הלא מודע באישיות שלנו שאנו מדחיקים כי אנחנו לא מוכנים להודות בקיום שלו. הצל המודחק יכול להכיל תכנים שאנחנו לא רוצים להיות במגע איתם ולכן הוא פועל מתוך הלא מודע ומתבטא באמצעות השלכה, כך שאנחנו יכולים להיות מנוהלים על ידו.
אם נתבונן על זה במובן הארכיטיפי קולקטיבי, אפשר לזהות שדימוי הצל המשול לחושך זהו הצד האפל והלא ידוע של הקיום האנושי. ניתן לראות זאת בתרבויות ובהיסטוריה. במשל המערה של אפלטון הצל במערה זה השקר, התעתוע, ה״לא קיים״. הצללים שבמערה הם חיקוי, דבר הדומה לדבר אחר אך אינו משתווה אליו, כשהיציאה החוצה לאור- היא האמת. ואם נצליח לחרוג מקיום גבולות האפלה שלנו נוכל לגלות את האור.
אי הקיום למול הקיום, השקר מול האמת, האור הצל, המודע והלא מודע.
באופן כללי ישנה דיכוטומיה בין אלו אבל המקום היחידי בו הדיכוטומיה הזאת מתבטלת זה במרחב המעברי. ״המרחב המעברי״ או ״המרחב הפוטנציאלי״ אותו הגה ויניקוט זה המקום בו שני ניגודים יכולים להתקיים יחד בו זמנית באותו מרחב. זה המרחב בין הפנטזיה למציאות, זהו אזור הביניים של החוויה ואפילו ניתן להעניק לו מרחב קיומי חדש. המרחב הזה הוא המרחב שבו כילדים אנו חווים אותו כשלב מעבר בתהליך הספרציה שלנו מההורים. לא סתם חפץ מעבר נקרא ככה. המרחב הזה הוא המרחב בין התפיסה שההורה חלק מהתינוק לבין התפיסה שהוא נפרד מהם. כך שהמרחב הפוטנציאלי הוא לא מתקיים בתוך האדם או מחוצה לו - אלא במרחב שבין שניהם. זה המרחב הנפשי בין חווית האני ״הכל יכול״ ותחושת השליטה הפנימית הסובייקטיבית לבין המציאות החיצונית האובייקטיבית. מרחב שבו לא צריך לבחור צד אחד, והפרדוקס מתיישב. ניתן לבטא בו יצירתיות ולהביא את עצמנו לידי ביטוי תוך כדי זה שאנו משהים לרגע את המציאות האובייקטיבית. למעשה אפשר לומר שהמעבר הזה הוא מה שעוזר לנו בדרך להתפתח ולהעלות חלקים שונים בנו אל המודע, כי נוכחות למעשה היא תחושת הקיום.
הניגודיות של אור וצל,
מה שביניהם,
והחיבור ביניהם,
הוא זה שמביא לחיים מלאים.
הציורים שאני לא אוהב/ת
בחוגי האמנות שאני מעבירה לא אחת אני נתקלת בסיטואציות בהם הילדים לא אוהבים את הציורים שלהם. דוגמא מתוך שיחה עם אחת הילדות:
הילדה: ״אוף זה יצא לי מכוער! אני זורקת את הציור..״
אני: ״זה באמת לא פשוט אבל.. אנחנו לא זורקים ציורים לפח.. אם החלטת שאת ממש לא אוהבת אותו ושאת לא רוצה להמשיך אותו כרגע, אז יש שם קופסת קרטון שקוראים לה ״הציורים שאני לא אוהב/ת״.
את יכולה להניח את הציור שם, ולהוציא אותו כשתרצי ולהמשיך לעבוד עליו אחר כך.
אפשר גם שהוא יישאר בקופסא עד סוף השנה ואז תקחי את הציור איתך״.
כשהגיעה סוף השנה, הילדה הוציאה את הציור מהקופסא, ואמרה בפליאה:
״זה הציור שלי??״
אני: ״כן״
הילדה: ״אה.. זה דווקא יצא לי יפה..״
אני: ״זה כל כך משמח אותי שאת רואה עכשיו את מה שראיתי בהתחלה״.
כשמצבים כאלה קורים אני נזכרת שלפעמים דברים שרואים מכאן לא רואים משם, והשיפוטיות והביקורת העצמית לעיתים מונעת מאיתנו ליצור בהנאה וזרימה. ולפעמים יש הרגשה שיש פער בין מה שקורה בפנים למה שקורה בחוץ. מצד אחד הפער הזה יכול להניע קדימה לשאיפה ופעולה, ומצד שני אם הוא מלווה בביקורת עצמית מוגזמת, הוא עלול להוביל לתסכול או ויתור.
יצירה זה תהליך ולא רק תוצר, לכן, חשוב להנות ממנו מבלי להיות מוטרדים כל הזמן איך זה ייצא. וגם אם יוצא משהו שהוא פחות ״יפה״ בעיננו, או אם יוצא משהו שונה ממה שרצינו, זה גם בסדר לקבל אותו באהבה, כי זה חלק מתהליך הלמידה.
אפשר גם להניח את זה רגע בצד, ולחזור לזה אחר כך בהתבוננות מחודשת, ומידי פעם להזכיר לעצמנו שאם נרצה אז תמיד יש לנו את האפשרות להוסיף, לשנות או להתחיל מחדש. ולפעמים נגלה שזה יפהפה כמו שזה.
שיחות עם ילדים
לדבר עם ילדים על הציורים שלהם זאת הזדמנות מצויינת להכיר את עולמם הפנימי אבל מי לא מכיר את זה שהילדים חוזרים מהמסגרות השונות עם ציור, והתגובות הם ״איזה ציור מדהים״ ומיד הוא מתווסף לתיקייה של הציורים ?
אז איך בכל זאת יוצרים שיחה סביב הציור?
- התייחסות ושאלות קונקרטיות וספציפיות, במקום ״איך היה בחוג היום? אפשר לשאול ״מי זאת הדמות שציירת״?
שאלות קונקרטיות מהסוג הזה עוזרות לנו למקד ולפתח את השיחה, במיוחד לילדים בגילאים צעירים.
- כשמחמיאים לציור חשובה תשומת הלב לפרטים ספציפיים ונקודתיים כמו-
״אני מאוד אוהבת את השילוב של הגוון הכחול עם הכתום שבחרת״.
משוב שהוא אמיתי תוך התייחסות ספציפית עוזרת לילד/ה להבין מה אהבתם ולא מייצר אצלם ציפייה לשחזר להבא ציור שהוא ״מדהים״.
- אפשר להתייחס לחוויה בציור, ״איך הרגשת שציירת את זה?״ יכול לעזור לפתח שיחה מעמיקה יותר.
- השתתפות בחוויה: ״גם אני שהייתי ילדה אהבתי לצייר פרחים״.
הקשבה, חיוך, מבט בעינים שאילת שאלות, התגובתיות שלנו מאוד חשובה בזמן תקשורת עם האחר, כמה אנחנו מגיבים ומתייחסים לנאמר, האם אנחנו באמת קשובים? או עסוקים במשהו אחר?
דרך האמנות ניתן לשוחח עם הילדים על עולם התוכן שלהם בצורה לא מאיימת ואף להנות מהשיחה.
כי לדבר ולשתף יכול להיות כיף גם עבור הילדים, וגם עבורנו להקשיב.
טכניקות בציור
טכניקות בציור זה כלי שאפשר ללמוד, אבל האם אנחנו מתחברים לעצמנו ולתהליך?
אם נקביל את זה לתבנית, התבנית יכולה ללמד אותנו איך להתבונן על העולם.
אבל ברגע שלמדנו להכיר אותה זה מאפשר לנו לצאת ממנה כשנרצה.
טכניקה היא חשובה וגם לה יש זמן ומקום, אך היא לא יכולה לבוא על חשבון התהליך היצירתי שבו אנחנו מבטאים את עצמנו.
אין פתרונות קסם, וללמוד מצריך מאיתנו להתמיד, להתאמן (אמן) ולא לוותר בכדי לממש.
מצד שני, אמנות היא גם גם יכולה להיות כיפית, זורמת, ספונטנית, ומבטאת את מי שאנחנו.
חשוב להנות מהתהליך שיש מקום לביטוי שהוא בטוח, בלי הציפייה תמיד לטכניקות מרהיבות אלא פשוט להיות.
האינטגרציה של שניהם היא מה שהופכת את חוויית היצירה למעמיקה ומהנה.