אהבה ביחסים פוסטמודרניים

מה זאת אהבה? התפיסה הפוסטמודרנית למה זאת אהבה, איך מבטאים אותה, מה המופעים שלה,
מה טיבה, בנויים על יסודות ההגשמה והאהבה העצמית שלא בהכרח יוצאת מעצמה למישהו אחר.
כמו יש איזשהו רצון לפתור את הדיסוננס של החיים על ידי אשליה של להרגיש יותר ״קיים״ ממישהו אחר.
יש שמנסים להידמות לאלוהים, ויש העולים על במות, כאשר במות יכולות להיות מכל הסוגים,
שלכל אדם יש את הר סיני שלו. הרצון להשפיע, להנכיח את הקיום שלנו זהו טבע אנושי,
שחלק מהאנשים במבנה נפשם זקוקים יותר לתחושת הריחוף כאשר הם מנופפים בידם אל ההמון, וחלקם זקוקים להכרה עם עולמם הפנימי באמצעות יחסים. ולפעמים זה ממש פשוט בהרבה יותר ואנשים מבקשים להיות מוקפים באהבה.

ואיך נדע מה זאת אהבה, או מהם המבנים העמוקים ביותר של נפש האדם הנבנית על יסודות תרבותיים וחברתיים. כיום היסודות הקפיטליסטיים, תחרותיים, פטריארכליים, מנותקים. הניתוק הוא כל כך גדול,
כי להרגיש זה כואב מידי, להיות מובלע, מוצף או בכלל להיות רגיש ונוכח בהוויה המנותקת,
הפוסט-טראומטית, שלא תמיד מצליחה להתחבר לעמוק ביותר או להבחין בגוון העדין ביותר, היא לפעמים קשה מנשוא לנפש. ההתרגלות לקהות החושית והרגשית,  היא להימצא בהימנעות, בריחה ובניתוק.
כל סטייה או חריגות הכי קטנה ממבנים אלו שההמון מורגל אליהם, משסעת את עולמם הפנימי של אנשים הנמצאים בשולי החברה, ומוקיעה את המעיזים להרגיש ולחשוב.

בחקירת עולם החומר דרך החושים, יש הבנה מה קורה בחומר. ילדים מגיעים עם המגע הישיר הזה לעולם החושי. והמציאות החושית ״המדומה״ והקהה למבוגר אותה ילד חווה, עבורו זוהי המציאות הממשית. המציאות המדומה שכיום מנסים להחיל היא לשירות החומר ולאו דווקא מתוך הרצון לחוות את המציאות החושית באופן ישיר. אין כאן מציאות אחת עדיפה על השנייה, אבל חשוב להתבונן על זוויות שונות. האינטגרציה בין המציאות הפיזית, חושית קוגניטיבית, היא למעשה האינטגרציה ״הנפשית״ של העולם מהניתוק, כי כולם פועלים יחד ובו זמנית ממילא.

ואם נחזור לאהבה, יש את המשפט הידוע: ״אם לא תאהב את עצמך, לא תוכל לאהוב מישהו אחר״.
זוהי בסיס תפיסת האהבה בצורתה הפשטנית כפי שאנחנו מכירים היום, אך מי שמלא אהבה רק לעצמו לא תמיד פנוי רגשית לראות את האחר. יש צורך בהבחנה עצמית, בטחון עצמי וקבלה, כשביטוי האותנטיות האישית מסייע ביצירת המקום הזה. בעצם בבסיס האהבה למישהו אחר עומדת הבנת הגבולות העוברים בין שניהם, ידיעה של נקודות החיבור וגם השוני, ותחושת הביטחון העצמי בהם. אלו מאפשרים נפרדות ביחסים שמביאה איתה את הראייה העמוקה ביותר מיהו הצד השני, ולא כדמות שהולבשה עליה חלקיקי האידיאל, הרצונות, הפחדים, הציפיות, האכזבות, המאוויים, כישות שאמורה לספק את כל צרכינו. דהיינו, בתהליכי ההתקשרות, והספרציה אינדיבידואצייה כרוכה בהחזקת שתי הקצוות של יחד ולחוד וליישב את ה״הסתירה״ ביניהם.

במהלך ההיסטוריה הסימביוזה האנושית הופיעה בתצורת הקומוניזם שלא צלח בהתאמה לנפש.
לעומת זאת כיום העולם המערבי עשה תהליכי נפרדות, אבל לא נפרדות מתוך תהליכי ספרציה במלואם, אלא מתוך החשש מהסימביוזה. החשש והפחד להיבלע או לא להרגיש משמעותי, דוחף את הנפש לקצה השני, להימנעות, חוסר ביטחון, לתחרותיות, להרגשה שאחד בא על חשבון השני, ולהיאחזות האינדיבידואלית במופעה הקיצוני ביותר שהובילה את האנושות לבדידות קיומית יותר מאי פעם. הפנדמיה היא רק המופע החיצוני לתהליכים פנימיים אותם העולם המערבי חווה.

הבדידות הקיומית היא כאן כדי להשאר, ולא במובן הפסימי, אלא כאקסיומה קיומית. בכוחותיה החיוביים היא חלק אינטגרלי בקבלה של היותנו נפרדים מהאחר המניעה אותנו לחיפוש אחר המשמעות,
אך יש ביכולתה להפוך לניתוק במידה ולא התרחשה הפנמה של יחסי ״אובייקט״ (סובייקט) שלמים.
ואיך תתרחש מלכתחילה הפנמה של יחסי סובייקט שלמים, בריאים, אוהבים במציאות החסרה? חינוך הנפש הוא חשוב, אבל הוא לא יכול לבוא במקום חוויית יחסים מיטבית המאפשרת הכרה.
בבניית יחסים והיחס ביניהם נוצרות אדוות, וזה חוזר לרצון להיות אינסופיים.
כמו בבסיס הרצון להידמות לאל, לעלות על אותה הבמה, להקריב את חיינו ולו במעט לתרומתנו לעולם. על ההשפעה שלנו וההשפעה של האחר עלינו, שרוחנו תמשיך להתקיים גם שאנחנו כבר לא.
הבחירה באיזה סוג של השפעה אם היא בידינו- מצריכה לקיחת אחריות וממילא היא כרוכה בכאב.