תרפיה של הראייה

מצבה של הנפש תלוי באיכות מודעותה החזותית, כלומר בדרך הראייה שלה את חייה ועולמה.
חלק ממה שמרכיב את הראיה שלנו זוהי ההתייחסות והשימוש בשפה הקונקרטית היומיומית שכולנו הסכמנו עליה- מילים. נדמיין ילד שמשחק בחול, הוא מרגיש את החול החמים בין אצבעותיו, נשרט קלות, השמש תוך כדי מלטפת את פניו, רוח קלילה. התרגשות ושמחה מתוך המשחק. ואז שואלים אותו, איך היה לך בגינה? והוא עונה- ״כיף״. 
זה אבסורד שהמילה ״כיף״ מסכמת לו את כל החוויה,
למעשה אין לו יכולת להעביר את כל החוויה הפנימית שהוא חווה במילים, 
המילים מצמצמות לו את החוויה.

לפעמים מילים נראות לי כמקור לבעיות, לחוסר הבנה, לכשלים בתקשורת, או במאמץ מסורבל שכרוך בלמצוא 
את הניסוח המתאים או המדוייק, שיתאר הרגשה תחושה או חוויה פנימית, ואז נפער פער בין הפנימי לחיצוני. 
חוסר היכולת שלנו להנכיח את החוויה שחווינו באופן מלא, לא אחת גוזרת עלינו להרגיש מבפנים בדידות קיומית. 
ולפעמים עולה הדחף להרוס את מגדל הקלפים הקונקרטי הזה ללא יצירה של חדשים. 
הדחף הזה הוא למעשה דחף לברוח ולהימנע מהבדידות באמצעות בריחה לאשליות מטאפיזיות.
בדרך כלל כאלה שמעניקות לנו הרגשה מדומה של שליטה. השפה היא חלק מהגדרות (גדר) והגבולות שיש בקיום שלנו. 

הבעיות האנושיות נולדות מתוך דאגות וחרדות יסודיות שלנו, בגלל חוסר הודאות של הקיום האנושי, אבל השינויים וחוסר הודאות הם המאפיינים חיים אנושיים ולפעמים חלק מיופיים של החיים. אינני מחדשת כאן דבר, דובר על כך רבות; ויטגנשטיין, הפילוסופיה האקזיסטנציאלית ועוד. אך אמנות זהו ערוץ נוסף המאפשר לנו להנכיח את עולמנו הפנימי בלי הגדרות של השפה. אמנות היא שפה אבל היא שפה פנימית היחודית לכל אדם. זוהי שפה מופשטת, סימבולית, שבאה להנכיח בשלביה הראשונים את הקיום שלנו. 

יצרתי סימן- משמע אני קיים.