תרפיה של הראייה
מצבה של הנפש תלוי באיכות מודעותה החזותית, כלומר בדרך הראייה שלה את חייה ועולמה.
חלק ממה שמרכיב את הראיה שלנו זוהי ההתייחסות והשימוש בשפה הקונקרטית היומיומית שכולנו הסכמנו עליה- מילים.
דמיינו לעצמכם ילד שמשחק בחול, הוא מרגיש את החול החמים בין אצבעותיו, נשרט קלות, השמש תוך כדי מלטפת את פניו, רוח קלילה. התרגשות ושמחה מתוך המשחק. ואז שואלים את הילד,
איך היה לך בגינה?
והוא עונה- ״כיף״.
זה אבסורד שהמילה ״כיף״ מסכמת לו את כל החוויה,
למעשה אין לו יכולת להעביר את כל החוויה הפנימית שהוא חווה במילים,
המילים מצמצמות לו את החוויה.
מילים תמיד היו נראות לי כמקור לבעיות,
לחוסר הבנה, לכשלים בתקשורת,
או במאמץ מסורבל שכרוך בלמצוא
את הניסוח המתאים או המדוייק,
שיתאר הרגשה תחושה או חוויה פנימית.
ואז נפער פער בין הפנימי לחיצוני.
חוסר היכולת שלנו להנכיח את החוויה שחווינו באופן מלא, לא אחת גוזרת עלינו
להרגיש מבפנים בדידות קיומית.
ולפעמים עולה הדחף להרוס את מגדל הקלפים הקונקרטי הזה ללא יצירה של חדשים.
הדחף הזה הוא למעשה דחף לברוח ולהימנע מהבדידות באמצעות בריחה לאשליות מטאפיזיות. בדרך כלל כאלה שמעניקות לנו הרגשה מדומה של שליטה וסופיות.
הסופיות היא חלק מהגדרות והגבולות שיש בקיום שלנו, חלק מהגדר הזאת -זאת השפה.
זה אותו הרצון להימנע מהמקריות והשינוי המאפיינים את קיומנו ועולמנו.
הבעיות האנושיות נולדות מתוך דאגות וחרדות יסודיות שלנו, בגלל חוסר הודאות הזה של הקיום האנושי, אבל השינויים וחוסר הודאות הם המאפיינים חיים אנושיים ולפעמים חלק מהיופי של החיים. במובן מסויים זה אמנם מקל ומשמש לנו הקלה זמנית מהממשי וממה שמשתמע ממנו,
אבל גם גורם לבריחה מעצמנו ומהאותנטיות שלנו.
אינני מחדשת כאן דבר, דובר על כך רבות; ויטגנשטיין, הפילוסופיה הקזיסטנציאלית ועוד.
יחד עם זאת, יותר ויותר מתחדד לי כי אמנות זהו ערוץ נוסף המאפשר לנו להנכיח את עולמנו הפנימי בלי הגדרות של השפה. אמנות היא שפה אבל היא שפה פנימית היחודית לכל אדם. זוהי שפה מופשטת, סימבולית, שבאה להנכיח בשלביה הראשונים את הקיום שלנו.
יצרתי סימן- משמע אני קיים.