אור וצל
במילון אחת ההגדרות השונות לצל הם ״בבואה אפלה, תחום אפל הנוצר מחסימה של האור״.
אפשר להגיד שחלק מההגדרות האלו מתייחסות להסבר הפיסיקלי של תופעת הצל, אבל כשאני חושבת על זה למילים כמו ״אפלה״ ו ״חסימה של האור״ מעלות בי אסוציאציות שהם מעבר להגדרה עצמה. האסוציאציות האלו מעוררות תחושות כמו חוסר ודאות, פחד, משהו לא מוכר או מודע או אולי איזה מפלצת שמתחבאת מתחת למיטה.
מי שהגה את מושג ״הצל״ היה הפסיכואנליטיקאי קארל גוסטב יונג. יונג טוען כי הצל זהו הצד הלא מודע באישיות שלנו שאנו מדחיקים כי אנחנו לא מוכנים להודות בקיום שלו. הצל המודחק יכול להכיל תכנים שאנחנו לא רוצים להיות במגע איתם ולכן הוא פועל מתוך הלא מודע ומתבטא באמצעות השלכה, כך שאנחנו יכולים להיות מנוהלים על ידו.
אם נתבונן על זה במובן הארכיטיפי קולקטיבי, אפשר לזהות שדימוי הצל המשול לחושך זהו הצד האפל והלא ידוע של הקיום האנושי. ניתן לראות זאת בתרבויות ובהיסטוריה. במשל המערה של אפלטון הצל במערה זה השקר, התעתוע, ה״לא קיים״. הצללים שבמערה הם חיקוי, דבר הדומה לדבר אחר אך אינו משתווה אליו, כשהיציאה החוצה לאור- היא האמת. ואם נצליח לחרוג מקיום גבולות האפלה שלנו נוכל לגלות את האור.
אי הקיום למול הקיום, השקר מול האמת, האור הצל, המודע והלא מודע.
באופן כללי ישנה דיכוטומיה בין אלו אבל המקום היחידי בו הדיכוטומיה הזאת מתבטלת זה במרחב המעברי. ״המרחב המעברי״ או ״המרחב הפוטנציאלי״ אותו הגה ויניקוט זה המקום בו שני ניגודים יכולים להתקיים יחד בו זמנית באותו מרחב. זה המרחב בין הפנטזיה למציאות, זהו אזור הביניים של החוויה ואפילו ניתן להעניק לו מרחב קיומי חדש. המרחב הזה הוא המרחב שבו כילדים אנו חווים אותו כשלב מעבר בתהליך הספרציה שלנו מההורים. לא סתם חפץ מעבר נקרא ככה. המרחב הזה הוא המרחב בין התפיסה שההורה חלק מהתינוק לבין התפיסה שהוא נפרד מהם. כך שהמרחב הפוטנציאלי הוא לא מתקיים בתוך האדם או מחוצה לו - אלא במרחב שבין שניהם. זה המרחב הנפשי בין חווית האני ״הכל יכול״ ותחושת השליטה הפנימית הסובייקטיבית לבין המציאות החיצונית האובייקטיבית. מרחב שבו לא צריך לבחור צד אחד, והפרדוקס מתיישב. ניתן לבטא בו יצירתיות ולהביא את עצמנו לידי ביטוי תוך כדי זה שאנו משהים לרגע את המציאות האובייקטיבית. למעשה אפשר לומר שהמעבר הזה הוא מה שעוזר לנו בדרך להתפתח ולהעלות חלקים שונים בנו אל המודע, כי נוכחות למעשה היא תחושת הקיום.
הניגודיות של אור וצל,
מה שביניהם,
והחיבור ביניהם,
הוא זה שמביא לחיים מלאים.