הציורים שאני לא אוהב/ת
בחוגי האמנות שאני מעבירה לא אחת אני נתקלת בסיטואציות בהם הילדים לא אוהבים את הציורים שלהם. דוגמא מתוך שיחה עם אחת הילדות:
הילדה: ״אוף זה יצא לי מכוער! אני זורקת את הציור..״
אני: ״זה באמת לא פשוט אבל.. אנחנו לא זורקים ציורים לפח.. אם החלטת שאת ממש לא אוהבת אותו ושאת לא רוצה להמשיך אותו כרגע, אז יש שם קופסת קרטון שקוראים לה ״הציורים שאני לא אוהב/ת״.
את יכולה להניח את הציור שם, ולהוציא אותו כשתרצי ולהמשיך לעבוד עליו אחר כך.
אפשר גם שהוא יישאר בקופסא עד סוף השנה ואז תקחי את הציור איתך״.
כשהגיעה סוף השנה, הילדה הוציאה את הציור מהקופסא, ואמרה בפליאה:
״זה הציור שלי??״
אני: ״כן״
הילדה: ״אה.. זה דווקא יצא לי יפה..״
אני: ״זה כל כך משמח אותי שאת רואה עכשיו את מה שראיתי בהתחלה״.
כשמצבים כאלה קורים אני נזכרת שלפעמים דברים שרואים מכאן לא רואים משם, והשיפוטיות והביקורת העצמית לעיתים מונעת מאיתנו ליצור בהנאה וזרימה. ולפעמים יש הרגשה שיש פער בין מה שקורה בפנים למה שקורה בחוץ. מצד אחד הפער הזה יכול להניע קדימה לשאיפה ופעולה, ומצד שני אם הוא מלווה בביקורת עצמית מוגזמת, הוא עלול להוביל לתסכול או ויתור.
יצירה זה תהליך ולא רק תוצר, לכן, חשוב להנות ממנו מבלי להיות מוטרדים כל הזמן איך זה ייצא. וגם אם יוצא משהו שהוא פחות ״יפה״ בעיננו, או אם יוצא משהו שונה ממה שרצינו, זה גם בסדר לקבל אותו באהבה, כי זה חלק מתהליך הלמידה.
אפשר גם להניח את זה רגע בצד, ולחזור לזה אחר כך בהתבוננות מחודשת, ומידי פעם להזכיר לעצמנו שאם נרצה אז תמיד יש לנו את האפשרות להוסיף, לשנות או להתחיל מחדש. ולפעמים נגלה שזה יפהפה כמו שזה.