המנגינה של הסטודיו

הסטודיו הוא כמו רחם.

הוא מרחב מוגן, בטוח, שמתרחשים בו כל מיני מיקרו תהליכים. לפעמים התהליכים האלה נראים לעין ולפעמים גם לא, וצריך להיות ממש מכווננים עם כל החושים כדי לקלוט ולהרגיש.

יש רגעים שאני מוצאת את עצמי מקשיבה לקולות בסטודיו, לצלילים של תהליכי היצירה. צלילים של משיכת המכחול הרטוב, של הנעיצה, שבירה, חיתוך. בעצם לסטודיו יש מנגינה שמתנגנת, ולפעמים זו מנגינה סוערת ולפעמים שקטה היכולה להיות מורכבת מחלקים של יצירה ובניה, לצד רגעים של כאב, של פירוק.יש גם וגם, שהקבוע הוא בעיקר השינוי.

החוויה של להיות בעמימות, לא לדעת מה נפגוש או נחווה בפעם הבאה, משקפת בצורה כל כך ברורה את השבר והחוסר וודאות שכולנו בעצם חווים בדרך כזו או אחרת בתקופה הזאת של המלחמה. וכמטפלים ומטפלות, כמה חשוב להחזיק ביחד מרחב של עמימות ואיכשהו לייצר מיכל ראוי לכל מה שמגיע.

ככל שאני במרחב הזה, אני חשה ומרגישה שיש בתוך כל חוסר הודאות והליניאריות- סדר, ממש כמו בתורת הכאוס שבמורכבות הרבה שלה הופכת את החיזוי של דברים למשימה כמעט בלתי אפשרית, אבל שופכת אור על הגבול הדק הזה בין הסדר לכאוס.

בעצם היצירה היא הקבוע, ולכל אדם שמגיע לסטודיו יש את המהלך הפרטי שלו מולה.

היא פוטנציאל להתממשות של משהו במרחב. משהו שיכול לסמל משהו פרטי עבור האדם עצמו או תהליך המשכי שיכול לאפשר רצף, וגם את החוסר כשלא מתרחשים תהליכי יצירה כלל ועוד.

הרוח והחומר משתקפים זה בזה, וזוהי כוחה של האומנות. הקיום של מרחבים כאלה שיכולים להכיל את כל הגם וגם הזה, והאפשרות להיות בביטוי עצמי יצירתי ואותנטי, זה כשלעצמו יוצר תקווה בתוך החושך.

יש דברים שאנחנו לא מבינים, ואני חושבת שזה ייקח עוד זמן עד שנעבד את כל הדבר הזה שקרה לנו כמדינה.
אני רק מקווה ומאחלת לנו שהלבבות שלנו יתאחו מחדש ונוכל למצוא מזור ולהמשיך לצמוח.