כעס
אין בכעס משהו רע, זה רגש לגיטימי
אבל הדרך בה מבטאים את הכעס
היא שהופכת אותו לבעיה.
זה מתחזק את תחושות הפחד
והאלימות האנושית בכל מקום בעולם.
לצערנו החברה מכירה בכעס כרגש ״גברי״ לגיטימי,
מאחר וכעס זה הרגש היחידי שחינכו גברים
שהם יכולים לבטא מבלי שהחברה תילעג להם.
בעוד שחינכו שלנשים
יש את כל הליגיטמציה להפגנת רגשות.
עוד מגיל הגן אפשר לראות כל מיני אימרות
כמו ״תחזיר לו״ ״מה אתה בוכה? מה אתה ילדה״ ועוד.
כי להראות כל רגש אחר חוץ מכעס
משמעותו להיות ולהיתפס כחלש.
יש כל מיני דרכים לביטוי כעס,
הדחקה של הכעס אבל מתפוצצים מבפנים ונהיים חולים,
מצבים שמתפרצים בתוקפנות הרסנית על הסביבה.
או שמכילים את הכעס ומצליחים לתווך אותו לצד האחר שכועסים, שזוהי הצורה המיטבית.
הרבה פעמים לאחר התפרצות
לא מבינים למה הסביבה לא אמפתית,
חשוב להבין שהיכולת שלנו להזדהות עם האחר
נעלמת ברגע שמישהו תוקף ומתפרץ עלינו.
ולכן האופן בו הוא מבוטא הוא חשוב.
אם נתבונן על התרבות שלנו אנחנו רואים הרבה כעס לא מיטבי סביבנו, בתור בסופר, בבנק בכבישים ועוד,
אנשים מתלקחים סביבנו.
להיות במרחב כזה מולידה תרבות תוקפנית ואלימה.
כעס זהו רגש שדרכו מעבדים רגשות אחרים ומורכבים יותר כמו תסכול, חוסר אונים, פחד, אשמה, השפלה, קנאה, בושה ועוד. ואם אנשים יוכלו להתמצא במפת הרגשות שלהם ולהכיל את הרגשות השליליים מבלי לבטא אותם בדרך תוקפנית ואלימה ,אז נוכל לזכות לבטא את הכעס שלנו באופן סביר, לקבל אמפתיה מהסביבה וגם לא להרגיש רע עם זה שאנחנו לא שולטים בעצמנו.
הדרך להגיע לשם היא דרך החינוך שלנו את עצמנו והסביבה. חשוב ללמד גם בנות וגם בנים להכיר את עולמם הרגשי בין סבך הרגשות הזה שאיש לא הראה להם.
שזה בסדר לבטא רגש, ולבטא פגיעות,
כי פגיעות זה אומץ ולא חולשה.
לעזור להם ללמוד על המבנה הרגשי שלהם,
ולהבין שיש להם ערך רגשי גם מבלי להתפרץ,
כדי שיוכלו לבטא את עצמם באסרטיביות רגשית ולא הרסנית. בתקווה שנוכל לצאת ממעגל האלימות ולהביא את עצמנו לתודעה של תקשורת מיטבית, אהבה ושלום.